חנוכה לפני כ-25 שנה בעת היותינו שליחים מטעם הסוכנות היהודית במיאמי פלורידה בארה”ב, הדלקנו נרות כפי שנהגנו בכל לילות החג, על ספסל עץ בכניסה לבית.
כשעה-שעתיים לאחר הדלקה הנרות יצאתי לקניות בסופר השכונתי לקראת שבת, תוך כדי הקניות, שכן שגר באותו רחוב שלנו, ניגש אלי וששאל אותי ״למה יש רכב כיבוי אש ליד הבית שלנו?״ (להזכירכם, מדובר על תקופה טרום “טלפון נייד לכל אחד”). עניתי לו שאני לא יודע ואפילו הקשיתי עליו ושאלתי, האם הוא בטוח שזה ליד הבית שלנו?! ניגשתי לקופה ראשית וביקשתי להתקשר הביתה. בבית לא ענו .זה כבר היה חשוד. אז התקשרתי לעוד משפחה שהיינו איתם בקשר חזק והם נגשו אלינו הביתה.
ואכן כבאית היתה ליד הבית וכיבתה את השריפה שפרצה.
מה שהתברר היה כך:
אחרי שיצאתי לקניות, שאר בני המשפחה הלכו לישון. וכנראה עם טריקת הדלת, החנוכיה נפלה על ספסל העץ והחלה לבעור.
ב”ה הבת הגדולה התעוררה והעירה את אישתי שהזעיקה את הכיבוי. זה היה נס מספר אחד.
נס יותר גדול היה, שמתחת לספסל היה ג’ריקאן קטן של דלק וב”ה שהוא לא נדלק.
אין מילים פשוט נס גדול היה שם.
אך המסר החשוב יותר מהנס הזה הוא אחר..
אמנם הדלקת נרות היא מצוה חביבה עד מאד (רמב”ם פרק ד’ הלכות חנוכה הלכה י”ב)
אבל זהירות היא עוד יותר חביבה ועוד יותר חשובה.
כתב גדליה גובר – חבר בלהבת מנחם ויועץ כלכלי במקימי
יש לכם גם סיפור מעניין?
רוצים שנפרסם אותו?
שתפו אותנו כאן באתר בטופס צור קשר